פסק-דין בתיק פר"ק 2319-04

עיקר המחלוקת בין הצדדים בבקשה שבפני, הינה מחלוקת משפטית טהורה הנוגעת למעמדו של הליך בוררות שאין ספק כי החל שנים ארוכות טרם שנקלעה החברה לכינוס, אולם המשיך אף מספר שנים לאחר מכן, וזאת בין היתר לפי יוזמה מפורשת של הכונס .

בנסיבות המקרה, ובמלוא הכבוד לטיעוניו של המבקש עולה בבירור, כי המחלוקת הבסיסית אשר היוותה את התשתית לסכסוך שנדון בבוררות, הינה מחלוקת שהתעוררה לפני שנים ארוכות, ואין ספק כי הינה בבסיסה חוב עבר של החברה. כך למשל, לו היו עובדות הסכסוך פשוטות מעט יותר לבירור, והחברה היתה נקלעת לפירוק, הרי סביר עד מאד להניח כי הסכסוך היה מועבר לפסים של תביעת חוב המועברת לבדיקת המפרק.

אמנם, צודק המבקש בטענתו כי הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל תפקיד מבקש להמשיך הליך תלוי ועומד, הוא נוטל על עצמו סיכונים מסויימים, לרבות יצירת מניעות אפשרית מפני השתקה של תביעה שכנגד. אלא מאי? ספק גדול עצם ההיתר להמשיך ולברר גם את התביעה שכנגד, די בו בכדי לשנות את מעמדה ממעמד של חוב עבר (מקום בו כאלו הם פני הדברים), למעמד של הוצאות הליך.

יוער, כי בחלק מן המקרים שנדונו, דובר לא בקדימות החוב, אלא בעצם היכולת לנהל תביעה נגדית. זאת, כאשר האינטרס להגיש תביעה כזו מצד המתדיין שנתבע בידי בעל התפקיד, היה גדול במיוחד מקום בו דובר בסכסוך שרוב-רובו התגלע בין הצדדים לאחר תחילת הליכי חדלות הפרעון (לעניין זה, עיין למשל פש"ר 1285/84, בש"א 5225/01 גרינברג נ' יו"ש השקעות במקרקעין).

יוצא, כי מקום בו בעל התפקיד מגיש מיוזמתו תביעה או מבקש להמשיך בהליכי תביעה כנגד צד ג' (בין אם הוא נושה בחברה ובין אם לאו), הוא עשוי אכן להחשף לתביעה שכנגד, כמו גם לטענות קיזוז וטענות נגדיות אחרות - אלא שאין באלו בכדי לעשות את מה שמנוגד בתכלית לדיני חדלות פרעון, קרי - לשדרג את מעמדו של חוב עבר לכדי הוצאות הליך. כשם שמפרק או כונס אף אינם יכולים "להסכים" לשדרוג כזה אף מ"רצונם הטוב", מקום בו הדבר אינו מעוגן בדין, הרי שאין הם יכולים "להסכים" לשדרוג דנן אף במשתמע - קרי, על-ידי פעולה שמביעה בעקיפין "הסכמה" שכזו, על-ידי יצירת מעין-מניעות או נטילת סיכון.

אי לכך, הרי בכל שנוגעים הדברים לחוב שנפסק בידי הבורר, הרי שאין מנוס מדחיית הבקשה. זאת, בלא כל קשר לשאלת הנכס המכביד שהעלו הצדדים, ואשר לטעמי אינה רלוונטית למחלוקת האמיתית ביניהם. לעניין זה יוער, בקצירת האומר ומעבר לדרוש, כי השאלה האם תניית בוררות יכול ותחשב לנכס מכביד, רלוונטית אך ורק לדרך בירור המחלוקת , מקום בו אחד הצדדים עומד על קיום הליך בוררות ואילו בעל התפקיד מעדיף בירור במסגרת "בקשה למתן הוראות". אלא שמרגע בו הסתיים הליך הבוררות בפסק-בורר, הרי שאין עוד כל רלוונטיות לשאלת הנכס המכביד. זאת, ממש כשם ש"נכס" בדמות זכות תביעה או תביעה תלויה ועומדת בעלת פוטנציאל לרווח מתאיינים ברגע בו נגמרת התביעה בפסק-דין, ולמעשה נבלעים לחלוטין ב"נכס" (או בנטל) שיצר פסק-הדין - למשל, זכות אובליגטורית לנושה לקבל כספים בסכום קצוב מן החייב. זאת, כאשר אך ברור הוא, כי לא ניתן להגיש תביעה לויתור על נכס מכביד למפרע - וודאי שלא כנגד תניית בוררות שהליך הבוררות נשואה הסתיים בפסק בורר סופי.

משהגענו לכאן, מן הראוי לדון בראשה השני של המחלוקת, אשר עניינו הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך הדין שפסק הבורר, וזאת בשיעור נכבד ביותר.
דומה, כי דינם של חיובים אלו שונה מדינו של החוב המקורי עצמו. אכן, אם היתה הבוררות מסתיימת בפסק טרם שהחל הליך חדלות הפרעון, הרי אין ספק כי אף ההוצאות ושכר-הטרחה שהיו נפסקים במסגרתה היו נחשבים לחוב עבר לכל דבר ועניין. אלא, שלא כאלו הן נסיבות המקרה, באשר אין חולק כי לא רק שהכינוס החל בעוד הבוררות בעיצומה, אלא שהכונס עצמו הוא שביקש - וקיבל - אישור להמשיך את הבוררות , והיא אכן נמשכה למספר שנים נוספות לאחר המועד הקובע של הקלעות החברה לכינוס.
די באמור לעיל, בכדי להבהיר את ההבדל בין חוב ההוצאות ושכר-הטרחה לבין החוב המקורי שנפסק על-ידי הבורר. להבדיל מהחוב המקורי, אשר מייצג את החלטתו המשפטית והעובדתית של הבורר בדבר פרשיה שארעה שנים רבות קודם למתן צו הכינוס, הרי שפסיקת הוצאות ושכר-טרחה נוגעים כל-כולם להוצאות שנאלץ הזוכה להוציא לשם קיום הבוררות ובמהלכה. לא זאת בלבד, אלא שהכונס, כאשר רצה בהמשך הליכים אלו (ואזכיר - עניין לנו בהליכים בפני בורר, מסוג שלא פעם נמצאים יקרים בהרבה מהליכים בפני בית המשפט עצמו), תרם עד מאד למצב דברים אשר הלכה למעשה "כפה" על המבקש להמשיך ולהוציא הוצאות במסגרת הבוררות.

התוצאה היא, כי חרף הקשר בין ההוצאות ושכר-טרחת עורך הדין לסכסוך המהותי הדן בחוב עבר, הרי שאין בו בכדי להפקיע את הקשר הענייני ההדוק אף יותר בין מועד הוצאתן לבין הליך הכינוס והמהלכים שביצע הכונס עצמו.

יוצא, כי הכונס אינו יכול להתכחש לחיובים ולהוצאות שנוצרו לאחר שהתמנה לתפקיד; זאת, ממש כפי שאם היה יוזם תביעה חדשה לבית משפט, מנהל אותה בעצמו, מפסיד בדין ומחוייב בהוצאות, הרי שוודאי לא יכול היה למצוא מפלט בטענה כי מערכת הארועים נשוא התביעה ארעה טרם הכינוס, ועוסקת בחובות עבר. לעניין זה, ונוכח חשיבות הדברים, אחזור ואזכיר: לו היה הכונס זוכה בדין, הרי שהסכומים שהיה המבקש (שהינו סולבנטי) מחוייב בהם, לא היו נחשבים כ"חוב עבר" נדחה, אלא כחוב לכל דבר ועניין שבעל התפקיד היה יכול לגבותו. אלא מאי? משהחליט הכונס לתבוע או להמשיך בהליך, הרי שנטל על עצמו את הסיכונים הכרוכים בכך, לרבות חיוב בהוצאות. זאת ועוד; בלא שיהא בדברים בגדר הטלת דופי כלשהו ביושרתו של הכונס הספציפי שבפני, הרי מצב בו בעלי-תפקיד יכולים היו להגיש תביעות מחד גיסא, אולם לא לשלם הוצאות משפט מקום בו נמצאה התביעה לא מוצדקת מאידך גיסא, היה יוצר מצב דברים בלתי-רצוי בעליל, שהיה עשוי לא אחת לעודד הגשת תביעות לא מבוססות ולא מוצדקות, אשר היו כופות הוצאות ונזקים על הצדדים שכנגד. זאת, בלא היכולת להשיג הרתעה מסויימת, שלא לומר לסייע לעשיית צדק על-ידי פסיקת הוצאות כנגד מגיש או ממשיך בבקשה שהתגלתה כבלתי מוצדקת.

התוצאה הינה, כי יש לחייב את הכונס בחלק היחסי של ההוצאות ושכר-טרחת עורך-דין של הליך הבוררות, וזאת בהתאם לחלקה היחסי של תקופת הבוררות שלאחר צו הכינוס יחסית לאורכה של הבוררות באורח כללי. זאת, כאשר ספק גדול אם יש טעם לכפות על הצדדים דיון הוכחות מחודש בעניין כימות מדוייק של ההוצאות - דבר אשר לא יועיל בנסיבות המקרה אלא בכדי ליצור התכתשות חדשה והוצאות חדשות.

אי לכך, הרי דומה כי הדבר הראוי ביותר - כפי שאף הכונס מודה במרומז בסעד החליפי המופיע בתגובתו, הינה לחלק את ההוצאות על דרך אומדנא, בהתאם ליחס בין שתי תקופות הבוררות.

אי לכך, הנני פוסקת כי שליש מהוצאות הבוררות ומשכר-טרחת עורך-הדין, כפי שנפסקו בידי הבורר, יהוו הוצאות כינוס וישולמו בקדימות לתשלום לנושה המובטח ולשכר-טרחת הכונס עצמו.

בנסיבות המקרה, ונוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום ליתן צו נוסף להוצאות הליך זה.

ניתן היום,  ו' ניסן תשע"א, 10 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: